רש"י על שבת צ״ג ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת צ״ג ע״א:ז׳ רש"י על שבת צ״ג ע״ב:ב׳ »

1 שבת פתח ↗

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַסּוּס מְטַמֵּא עַל יָדָיו, הַחֲמוֹר — עַל רַגְלָיו, שֶׁמִּשְׁעֶנֶת הַסּוּס עַל יָדָיו, וַחֲמוֹר עַל רַגְלָיו. וְאַמַּאי? הָא קָא מְסַיַּיע בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ? אָמַר רַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רַגְלוֹ אַחַת עַל הַכְּלִי וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה, רַגְלוֹ אַחַת עַל הָאֶבֶן וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה — רוֹאִין כׇּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטֵל הַכְּלִי וְתִינָּטֵל הָאֶבֶן יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל רַגְלוֹ אַחַת — עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו — עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.

2 אבן האזל על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות, ואם נעקרה אבן אע"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה עד שתקבע בארץ. השגת הראב"ד עד שתקבע בארץ, א"א עוד אמרו שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא ועבד דרך שירות בכך. הכ"מ בפ"ה מה' ביאת מקדש הביא דברי הראב"ד ותמה עליו דהא בגמ' הוא בעיא דלא איפשטא, אבל גם על הרמב"ם תמה שהשמיט לגמרי דגם לכתחילה אסור לעמוד, עוד תמה על הרמב"ם שלא חילק בין דעתו לחברה לאין דעתו לחברה, דבדעתו לחברה הוי בעיא דלא איפשטא והקרבן לא נפסל מספק, אבל באין דעתו לחברה הא אמרינן דודאי חייצא וא"כ הקרבן פסול, וכתב דהרמב"ם מפרש דמה דאמרינן חייצא אינו לפסול הקרבן, אלא שלא יעמוד עלי' הכהן לכתחילה ובדעתו לחברה בעי אי מותר לכתחלה לעמוד עלי', וא"כ מספק אסור לכתחלה לעמוד עלי', בין בדעתו לחברה בין באין דעתו לחברה, ותמה ע"ז המל"מ דכיון דאמרינן דודאי חייצא א"כ ודאי פסול הקרבן, ובמה שהשמיט הרמב"ם האבעיא דעמד במקומה כתב הכ"מ דמכיון דסתמא דגמ' לא בעי הכי אליבא דר' אמי משמע דפשיטא לי' דדרך שירות בכך, וגם בזה תמה המל"מ דלא מצינו להוכיח כן וסיים בצ"ע, ובאמת אינה הוכחה דהא לא שייך זה לבעיא קמייתא. והנה בדין עומד על האבן מייתי בגמ' בזבחים דף כ"ד הא דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, ובהר המוריה העיר בזה דבספרי פ' שופטים דריש כן מקרא דושרת וגו' ככל אחיו הלוים, ובשבת דף צ"ג מביא רש"י ב' הדרשות, והגר"א באדרת אלי' כתב דהדרשא הוא מסוף הפסוק דכתיב העומדים שם וע"ז דריש דהוא על הרצפה ובספרי מלבי"ם שנדפס עם הגהות הגר"א איתא העומדים לשרת והוא בודאי ט"ס דליכא בקרא העומדים לשרת אלא העומדים שם וכתב בהר המורי' דאיצטרך הא דתנא דבי רי"ש דמדרשת הספרי אינו אלא לכתחילה אבל לא לעכב, ודבריו תמוהים דהא בספרי איתא להדיא מכאן אמרו עומד ע"ג כלים וכו' פסול ולשון פסול בודאי הוא דהקרבן פסול. לכן נראה דבאמת פליגי דהספרי סבר דכיון דלעיקר דין עומד הוי הך קרא לעכב כדתניא בזבחים דף כ"ג לעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שנה עליו הכתוב לעכב, ולכן סבר הספרי דגם מה דילפינן מהעומדים שם דבעינן עומד ע"ג הרצפה הוא ג"כ לעכב דהוא רק פי' בגדר עומד וכמו דמצינו בדין ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו דלא שנה עליו הכתוב לעכב ומ"מ הקרבן פסול משום דזהו רק פרט בדין לבישת בגדי כהונה, וממילא ילפינן מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם דהקרבן פסול, ומבואר מה דאיתא בספרי לגירסת הגר"א מכאן אמרו יושב עומד ע"ג וכו' דהוא חד דינא עם יושב דהקרבן פסול, אבל תנא דבי ר' ישמעאל סבר דדין עומד ע"ג הרצפה לא נוכל ללמוד מהך קרא דהוא לעכב דהוא מילתא אחריתא ואינו גדר בעמידה אלא דהוא דין אחר דצריך שיהי' עומד ע"ג הרצפה, ולכן לא הוי מיפסל הקרבן ולכן הוצרך ללמוד במה מצינו מכלי שרת, דכמו דבכלי שרת פסול חציצה ה"נ ברצפה פסול חציצה, ומבואר דבאמת תנא דבי רי"ש נמי סמיך אקרא דהעומדים שם דרש"י פי' הואיל ורצפה מקדשת, לעמוד לשרת שהרי דוד קדשה וכו', ולכאורה מזה דדוד קדשה להרצפה לא מוכח דהוא עכוב על עמידת הכהן דאפשר דצריך הרצפה לקדושת העזרה ולהכשר הקרבנות, ואף דעמד בחוץ וקבל קבלתו פסולה כדאיתא בדף כ"ו הא פירש"י דקבלה בפנים נפקא לן מדכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' הוא, אבל מנלן דצריכה הרצפה לקדושת הכהן אבל בדרשת הספרי מבואר דמדכתיב העומדים שם ילפינן דשרות הכהן הוא כשעומד על הרצפה, ומבואר עכשיו מה דרש"י בשבת בדצ"ג מביא ב' הדרשות, משום דלדרשא דתנא דבי רי"ש צריך נמי לדרשת הספרי. והנה בסוכה דף ל"ז גבי לולב אמר רבא דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ואמר ע"ז בגמ' דהוא דוקא דרך כבוד, וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' לולב דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והוא שיהי' דרך כבוד והדור, ובתוס' דף כ"ד הקשו אמאי אמרינן דאם מפסיק בין ידו להכלי שרת הוי חציצה ועובדא דיששכר איש כפר ברקאי דהא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, וחלקו בין שכורך סביב ידו דלא הוי לקיחה ובין שכורך סביב הלולב דהוי לקיחה, ובסוכה דף ל"ז כתבו דהוא משום דאינו דרך כבוד, ולפי"ז אם הי' דרך כבוד והדור למעשה הקבלה הי' כשר לקיחה ע"י ד"א. וכיון דדין מה דפסול כשדבר חוצץ בינו לבין הרצפה ילפינן מדין כלי שרת, א"כ כי היכא דבדין כלי שרת היינו אומרים דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה אם הי' דרך כבוד והדור ה"נ בעמידה ע"י דבר אחר על הרצפה היכי שהוא דרך כבוד צ"ל דשמה עמידה על הרצפה. -מלואים והשמטות- לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון במש"כ בהל' י' ד"ה והנה שכתבתי וה"נ בעמידה ע"י דבר אחר כתב ע"ז, מפורש לקמן דדם קדשים חוצץ בין רגל לרצפה אי לאו דלח אינו חוצץ אף שמפורש שם להדיא דהוא דרך כבוד ושבח הוא להם, ובודאי מש"כ התוס' שייך לומר רק בלקיחה כיון שגם ע"י ד"א נקרא לקיחה ואינו דומה לקיחה לעמידה, ועוד דאל"כ בכל מבשא"מ אם אינו דרך בזיון לא תהוי חציצה וז"א, ובאמת זה מוכרח ביומא דגם בכ"ש מבשא"מ חוצץ עכ"פ כשמחזיק תחת הכלי, וכמש"כ התוס' בכ"מ איברא דבזבחים ל"ה הנז' ק"ל ממה דאמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ וי"ל עכ"ד, והנה בא לחלק בין לקיחה ע"י דבר אחר לעמידה ע"י ד"א, אכן הא עיקר דין דאמרינן שלא יהי' דבר חוצץ בין רגלו לרצפה ילפינן בזבחים דף כ"ד מהא דרצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת פירש"י בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן, וכתבו שם התוס' דבדין זה של ולקח הכהן שייך דין דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, והקשו דלמה פסול כאן חציצה וכתבו לחלק בין כרך ידו לכרך הלולב, וה"נ אם אוחז הכלי בדרך בית יד ה"נ דכשר דהוי לקיחה ע"י ד"א, א"כ כאן דילפינן זה מזה מנ"ל לחלק בין דין לקיחה לדין עמידה, ומה שהקשה דא"כ כל מבשא"מ אם אינו דרך בזיון לא הוי חציצה, והקשה ע"ז מיומא בהניח מזרק בתוך מזרק אני תמה על הוכחתו דהא התוס' בעצמם הקשו שם זה דאמאי בהניח מזרק בתוך מזרק אינו חוצץ מטעם מין במינו, הא בשאינו מינו חוצץ וכתבו דהתם כגון שנושא החיצון מתחתיו דלא מהני כלל לפנימי, והיינו דבאופן זה הי' יכול לשאת גם הפנימי בלא החיצון, כיון דאינו נושא הפנימי ע"י החיצון, וא"כ מנ"ל לחלק ולומר דאינו כן בעמידה על הרצפה דהיכי דאינו יכול לעמוד בלא האבן המדולדלת, וכמו שבארתי שם, בכה"ג גם עמידה ע"י ד"א שמה עמידה, כיון דעיקר דין עמידה נלמד מדין לקיחה. ומה שכתב דא"כ למה פריך בדף ל"ה והא דם הוי חציצה דהא הוי דרך כבוד דשבח הוא לבני אהרן והכריח מזה לחלק בין לקיחה לעמידה, והקשה על עצמו דהא כל לנאותו אינו חוצץ וכתב וי"ל ולא ביאר, ובזה ודאי יש לומר דכל לנאותו הוא על עצם הלולב וכאן הוא רק דרך כבוד וחבוב העבודה, אכן הרמב"ם בפ"ז מהל' לולב צירף שני הטעמים יחד דין דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והוא שיהי' דרך כבוד וכתב ע"ז שכל לנאותו אינו חוצץ, אלא דבאמת עיקר קושייתו לא קשה דהגמ' פריך שפיר והא דם הוי חציצה אליבא דרבה דלא סבר לה הא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ולא הא דכל לנאותו אינו חוצץ, וקושטא משני דמתורץ גם לרבה דלח הוא ואינו חוצץ. ובעיקר דברי הרמב"ם פ"ז מהל' לולב נבאר דבריו וז"ל שם בהל' י"א עשה לאגודה זו גימון של כסף או של זהב או שכרך עליה סדין ונטלה יצא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והוא שיהי' דרך כבוד והדור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ, ועירב כאן שני הדינים בהלכה אחת ומטעם אחד וקשה דבגמ' מוכח דהם שני דינים ושני טעמים נפרדים דבסוכה דף ל"ז אמר רבה כי גדליתו הושענא שיירו בה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה, רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ, אח"כ אמר רבה לא לנקוט אינש הושענה בסודרא דבעינא לקיחה תמה וליכא רבא אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והרמב"ם צירף שני הדינים ושני הטעמים ביחד, וכבר הקשה זה הלח"מ במקומו ויישב דעת הרמב"ם ע"פ דברי הר"נ בהלכות, ובמה שכתב בשם הר"נ דחציצה בלולב אינו אלא מדרבנן לא הוזכר זה בר"נ כלל, ורק שכתב דבלא דין לקיחה תמה לא הוי שייך דין חציצה דלא הוזכר בקרא שלא יהי' הפסק בין ידו להלולב כמו דדרשינן מקרא דורחץ במים את בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בין מים לבשרו, או גבי בגדי כהונה דכתיב על בשרו ולבשם ולכן רק משום דבעינן לקיחה תמה פוסל רבה משום דלא סבר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, אבל ממילא יש בזה גדר חציצה והיינו דלקיחה תמה הוא כשנוטל בידו ולא ע"י ד"א. אך בעיקר ההלכה אינם שוים הרמב"ם והר"נ דהר"נ כתב דהיכי שכרך סדין סביב הלולב לא מהני משום טעמא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, וצריך בזה טעמא דכל לנאותו והוא באופן שהוא לנוי להלולב, אבל אם כרך סביב ידו בזה אמרינן לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ולא בעינן שיהי' לנוי להלולב אלא שהלקיחה תהי' דרך כבוד, והרמב"ם הא כתב להדיא טעמא דלקיחה ע"י ד"א היכי שכרך סדין סביב הלולב וצירף שני הטעמים ביחד דאינו מחלק בין טעם זה לזה, ובגמ' מבואר שהם שני דינים ושני טעמים. ונראה דגם הרמב"ם סובר דהם שני טעמים, אלא דמצטרפים לגדר אחד לחלק בין דרך כבוד לשאינו דרך כבוד והיינו דדין כל לנאותו אינו חוצץ אינו שייך אלא היכי שכורך דבר סביב להלולב כמו גימון, ובזה שהוא לנאותו מתבטל להלולב ולא הוי חציצה, אבל גבי סדין אפי' כשכרך סדין סביב הלולב ולא מיירי שהסדין נתייחד להלולב אלא דהוא סדין גדול ואפשר דהוא סדין שלובשו, רק שנוטל הלולב בסדינו וסדין זה אינו שייך שיתבטל להלולב ולא מהני מה שהוא דרך כבוד, ולכן בזה צריך לטעם אחר דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, והיינו שלענין הלקיחה מתבטל הסדין להלקיחה ולא שעיקר הסדין מתבטל אלא שאין חסרון בהלקיחה שהוא ע"י ד"א, כיון שיש בזה צורך הלקיחה שהוא דרך כבוד שאינו רוצה ללכלך הלולב בידיו שאינם רחוצות והסדין נקי, וכיון שהוא דרך כבוד אינו חוצץ להלקיחה, ולכן קבע הרמב"ם שני הדינים בהלכה אחת משום ששניהם הוא מגדר אחד שמה הוא בדרך כבוד בין לצורך הלקיחה בין לצורך הלולב לנאותו אינו חוצץ. עד כאן. אמנם דהר"נ בסוכה בהלכות כתב דמה דאמר רבא בלולב דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה היינו משום דלית לן קרא בלולב לפסול חציצה, ומאי דחיישינן היכי דמפסיק זהו משום דבעינן לקיחה תמה כדאמר רבא דלא פסלינן משום חציצה אלא היכי דאיכא קרא כטבילה, דכתיב בה ורחץ בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו, וא"כ לכאורה לדברי הר"ן אין ראי' מדין לולב לדין כלי שרת דאמר בגמ' שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, ודלא כהתוס' שמדמים זה לזה. אכן בפ"י מה' כלי המקדש הל' ח' בדין חציצה בפחות מג' על ג', בארתי דהרמב"ם מפרש מה דאמר רבא שלא במקום בגדים גע"ג חוצצות דלא כפירש"י דהיינו דהוי יתור בגדים, אלא דהוא מדין חציצה ממש והיינו דלא מיפסל אלא באופן שנוטל הכלי לקבל הדם במקום החציצה, ומה שכתב הרמב"ם כגון שכרך על אצבעו או על עקבו היינו שעמד בזה בעקבו על הרצפה דג"כ פסלה חציצה כדאמר הכא, ומ"מ במקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת, ובארתי דתרי דיני חציצה הם דין חציצה דבגדי כהונה דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דהתם אפי' נימא אחת חוצצת דעכ"פ במקום זה אינו על בשרו, אבל דין חציצה דקבלת הדם בכלי שרת דפירש"י משום דכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן ליכא קרא על עיקר דין חציצה, אלא דאם נוטל ע"י חציצה אינו לקיחה בעצמו של כהן, וכן הוא בעמידה על הרצפה דנלמד מכלי שרת, ולכן שפיר אמרינן דדוקא דבר חשוב כמו גע"ג מפסיק דאינו לקיחה בעצמו של כהן אבל בפחות מגע"ג אינו מפסיק כיון דהלקיחה בכללותה היא בעצמו של כהן ועיין לקמן שבארתי לפי"ז שיטת הרמב"ם בהל' ט' במה שכתב והוא שלא יחוץ הגמי וכו', ולכן מבואר כד' התוס' דגם גבי כלי שרת מהני לקיחה ע"י דבר אחר היכי שהוא דרך כבוד, ושפיר כתבנו לדין עמידה על הרצפה דמהני עמידה ע"י ד"א וכמו שכתב הרמב"ם דאינו חוצץ בזה בפחות מגע"ג. -מלואים והשמטות- לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון ובמש"כ בד"ה אכן וכו' שעמד בזה בעקבו, כתב צ"ע דהרי גם בעומד ע"ג כלי אם יכול לעמוד כשינטל הכלי כשר, והכא פשיטא שיכול לעמוד כשינטל הגמי, ואולי מפרש שהגמי דבוק על שני רגליו וזה דוחק עכ"ל, ולא ידעתי הדוחק בזה דהא זה ודאי דלשון חוצץ הוא מדין חציצה ולא מדין יתור בגדים, ואפי' לפירש"י דמפרש חוצצות כלומר הוי יתור בגדים ואיידי דנקט במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט במסקנא לישנא דחציצה, לא שייך כן לומר אלא במימרא דרבא ולא בד' הרמב"ם, בפרט שהרמב"ם לא הזכיר כאן בהלכה זו דין במקום בגדים, וא"כ זה ברור דכונת הרמב"ם כאן הוא משום דין חציצה, והרמב"ם משמיענו כאן דינא דחציצה והוי כמו עומד על הכלי, וזה כבר כתב בהלכות ביאת מקדש שאם יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה, וכאן כתב דפוסל מדין חציצה וממילא מובן שהוא כהלכות חציצה בעומד על הכלי שביאר בהל' ביאת מקדש, אלא דזה ודאי לא מהני מה שיהי' יכול לעמוד כשינטל הגמי דהרי אז יעמוד ברגלו על הרצפה, אלא שיהי' יכול לעמוד בלא עמידה על הרצפה בחלק זה שברגלו שדבוקה בו הגמי דאז ודאי עבודתו כשרה. עד כאן. והנה במה דאמר בגמ' הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, פירש"י דזהו בכלי שרת ממש שלא יהא דבר מפסיק בין ידו לכלי שרת, והתוס' מפרשים דהכונה לבגדי כהונה דאמרינן שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו, ולפי"מ שבארנו בדעת הרמב"ם הוא דוקא לפירש"י, וזה מוכח ג"כ משיטתו גבי חציצה בפחות מגע"ג שכתב שכרך על עקבו, וע"כ דזהו לענין עמידה על הרצפה ואינו חוצץ בפחות מגע"ג ובמקום בגדים אפי' נימא אחת חוצץ וע"כ כפירש"י דרצפה ילפינן מכלי שרת ולא מבגדי כהונה, וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' ביאת מקדש הל' י"ז שכתב שאם הי' דבר חוצץ בינו ובין הרצפה פסול, וכן אם הי' דבר חוצץ בינו ובין הכלי שעובד בו פסול, ולא כתב בהל' זו דין חציצה דבגדי כהונה, ומוכח דחציצה בינו לבין הרצפה הוא חד דינא עם חציצה דכלי שרת כפירש"י. ולפי"מ שבארנו למעלה לחלק בין דרשת הספרי מהעומדים שם ובין דרשא דתנא דרי"ש נראה דאיכא נ"מ דאי ילפינן מדין מה רצפה מקדשת אם יש הפסק בין הרגל להרצפה בזה נוכל לומר דעמידה ע"י דבר אחר אם הוא דרך כבוד וצורך העמידה שמה עמידה על הרצפה והרצפה מקדשת, אבל זהו דוקא לענין קדוש הרצפה דאותו המקום שהאבן מדולדל בה הוי בהמקום הזה דרך כבוד אם עומד על האבן, אבל מה דדרשינן מהעומדים שם שצריך הכהן לעמוד דוקא על הרצפה א"כ אנו צריכים לעיין מצד הכהן ולא מצד הרצפה, ומצד הכהן הא אין כאן דרך כבוד לעמוד דוקא על אבן שנתדלדל ויכול לעמוד על רצפה מחוברת, והיכי דאינו דרך כבוד הא לא אמרינן דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, וכן לענין עמידה, ועכשיו מיושב דאף דלא פסק הרמב"ם כר' אמי דהיכי דאין דעתו לחברה דודאי חייצא משום דקיי"ל כרבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, אבל מ"מ אסור לעמוד על האבן לכתחלה מדרשת הספרי מקרא דהעומדים שם, ובזה קיי"ל כתנא דבי רי"ש דהעומדים אינו מעכב דלכן לא הובא דרשא דהספרי בגמ'. ובזה נוכל ליישב מה דהשמיט הרמב"ם הא דבעי רבה זוטי נעקרה האבן ועמד במקומה, דהמאירי בסוכה דף ל"ז כתב דאפי' לרבה דסבר דלקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה מ"מ אם לולב צריך אגד מודה רבה דמותר ליטול הלולב במקום האגד ואף דאין האגד עיקר הלולב כיון דהלולב צריך להאגד, וא"כ אי הוי סבר ר' אמי לפי אבעיא קמייתא דאם עמד בגומא אין דרך שירות בכך וא"כ הכשר עבודת מקום זה הוא דוקא כשיעמוד עלי' על האבן שיהי' כשאר הרצפה, וא"כ בכה"ג הא גם רבה מודה דלא הוי חציצה, וע"כ דלבעיא קמייתא לא סבר ר' אמי דאין דרך שירות בכך, ולכן סבר דבאין דעתו לחברה דודאי חייצא, ואף דדרך כבוד והדור הוא לעמוד על האבן כשאר הרצפה בזה סבר כרבה דלא מהני, ולכן אף דלא פסק הרמב"ם כר' אמי לענין אי חייצא לפסול בדיעבד משום דקיי"ל כרבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, אבל עכ"פ מוכח מבעיא קמייתא בשם ר' אמי דבעי סתמא דגמ' דלא סבר כרבה זוטי דאינו דרך שירות בכך, ולכן לא פסק הרמב"ם כהך אבעיא. ובדעת הראב"ד מה שכתב אין דרך שירות בכך שתמה הכ"מ דהא בגמ' הוא בעיא דלא איפשטא נראה דהראב"ד גורס בספרי כגירסת רש"י בשבת דף צ"ג דיליף דעומד על האבן פסול מקרא דושרת ככל אחיו הלוים העומדים ופירש"י שתהא עמידתו כשאר אחיו, וסובר הראב"ד דאף דבגמ' מייתי הא דתנא דבי רי"ש דיליף דעומד על האבן פסול משום דין חציצה מ"מ לא מוכח דנדחה הספרי דסבר דמקרא ושרת נמי פסול בדיעבד ולא בעינן בזה שנה עליו הכתוב לעכב דכיון דכתיב ושרת ככל אחיו הלוים העומדים, א"כ כשאינו עומד כשאר אחיו אינו דרך שירות, ולכן מבואר דברי הראב"ד דמה דבעי רבה זוטי הוא רק אליבא דתנא דבי רי"ש דיליף משום טעמא דחציצה ולא סבר דעמידה כשאר אחיו מעכב בדין שירות, ובזה בעי דאם עמד בגומא אם הוי דרך שירות, אבל להספרי ודאי אם עומד בגומא אין דרך שירות בכך כמו בעומד על האבן דעכ"פ אין עמידתו כשאר אחיו.

1 הסוס מטמא בידיו - אם הזב רוכב עליו וטלית תחת אחת מידיו של סוס טמאה אבל תחת רגליו טהורה שאין משענתו על רגליו והא דתנן לעיל ד' טליות תחת רגלי הבהמה טהורות לא כרבי יוסי:

2 כהן העומד - על גבי כלי או אבן או שום דבר החוצץ בינו לבין הרצפה ועבד עבודתו פסולה דכתיב ושרת ככל אחיו הלוים העומדים שתהא עמידתו כשאר אחיו ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין כו' בזבחים:

2 פרדס יוסף פתח ↗

האהל ערה"ז ובשבת צ"ב. המוצא למעלה מי' חייב כו' דכ' עשר אמות אורך הקרש ואמר רב משה פרשו, וק' מנין שמשה הי' גבוה י' אמות שמא עמד על כלים או סולם כאשר פרש אהל, ונ' שפרשה הי' עבודה מה שהתורה כתבה זאת בדיוק, וז"פ בבכורות מ"ד. מי פרשו מ"ר, וק' מה זה שאלה הא מפורש בקרא, אך הפי' של"ה יכולה להעשות ע"י אחר מפני שהי' עבודת משה, ומשה בעצמו פירשו, וכיון שהוא עבודה א"י לעמוד על כסא שאין דרך שירות בכך, וכזבחים כ"ו. נתלה וקבל, ויומא נ"ח., וזבחים ט"ו: ושבת צ"ג: ברש"י ד"ה כהן, וע' סוטה ט"ז., ושבועוח ט"ז: מקדש ומשכן אחד ואין לומר אי אפשר שאני דלא מצינן חילוק זה בדאורייתא, ועתו"ס חולין י"ב. ד"ה פסח, דר"מ רק מדרבנן מחמיר ועמ"ש בשו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' פ"ה:

« רש"י על שבת צ״ג ע״א:ז׳ רש"י על שבת צ״ג ע״ב:ב׳ »